Gal Plotnikov- Photoblog: this city is so powerful- העוצמה של העיר

Gal Plotnikov- Photoblog: this city is so powerful- העוצמה של העיר: ניו יורק. הכוח הבלתי נתפס של הרחובות שלה. הופך אותך לחלקיק אבק נישא ברוח. new york city. so powerful, makes you feel like dust in the w...

Gal Plotnikov- Photoblog: in english from now, as well as in Hebrew

Gal Plotnikov- Photoblog: in english from now, as well as in Hebrew: Due to the fact that some of the followers are from different countries all posts will be in english as well

Gal Plotnikov- Photoblog: כמה תמונות לסוף השבוע

Gal Plotnikov- Photoblog: כמה תמונות לסוף השבוע: במוזיאון העתיקות באיסטנבול הזקן בבית הקפה-איסטנבול הנמל הקטן בצד האסייתי- איסטנבול

שיר לערב החג

שירה של תרצה אתר המוקדש לאביה - נתן אלתרמן, בשנה שלאחר מותו של המשורר המודרניסט הגדול, המשורר של "כוכבים בחוץ" משנת 1938, ספר שירה טראגי - רומנטי שאין אדם שלא ציטט ממנו בימי חיו, המשורר של "עיר היונה" משנת 1959 בעל השירה הישראלית במציאות הנוקבת והכותב הגדול של ה"טור השביעי" - אותו טור תמים לכאורה שביקר מידי שבוע את החברה הישראלית- הפוליטיקה- מצב האומה והיחסים עם התפוצות, טור שזכה להדים רבים וממשיך להקרא עד היום בעיניים נוצצות, טור ששחט פרות קדושות בקריצה ובחוכמה רבה, טור שהתכתב עם אנשים חושבים, כנראה שהיו כאן כמה כאלה ...

שיר לערב החג הוא אחד משיריה הטראגים של תרצה אתר, ביתו, חלק מגלריה לא קטנה של שירי עצב וערגה אל האב הדומיננטי - אלתרמן.

לעיתים נדמה שמקומה בחיי אלתרמן היה מקום רומנטי - יחסי אב - בת כמעט אדיפאליים, אתר המשיכה את המסורת של אביה והפכה לאחת הכותבות המשפיעות על התרבות העברית, היא ביקשה להשאר תחת הצל של האב הגדול - אב השירה, הפזמונאות, המחזאות והתירגום - היא ראתה את הצורך להעמיד את עצמה בצילו לא משום חוסר כשרון, לאתר היה כשרון כתיבה נדיר ואדיר, אך זו הייתה הצורה בה היא ביקשה להציג את עצמה ביחס אל אהובה ומקור הערצתה, המינוריות של אתר היא העוצמה שלה.

שיר לערב חג / תרצה אתר

כבר ערב,

האופק אדום ויגע,

אתה בוודאי לא שומע,

אתה בוודאי לא יודע,

שהערב

ערב חג.

כבר ערב,

העיר אורותיה הדליקה,

צמרות אשליה הסמיקה,

כן, חג יש בעיר ואני כאן,

מחכה

לצעדך.

עיר חמה ושוקקת

ריבועי זהביה מדלקת

ולפתע צמרותיה שמטה

כי אתה

לא איתה.

שוב ערב

סביב זיקוקים וירח

שטים על העיר ושמיה,

אולי רק אתה היודע

מה קרה כאן

ומתי...

כן, ערב

שיכור משמחה ומבכי

וכל נשמתי רק אליך

לדעת שאלה חייך

שעודך ...

שאולי...

כבר לילה,

העיר נרדמה על בניה,

בקרן ירח דומע

תלוי על כלונס מתנועע

נהם רוח

רחש חול.

כן, לילה,

השקט עגול ורוגע,

שלם ועמוק ויודע

את כל הדבים, כי עיניה

של העיר

אומרות הכל.

והעיר השותקת

לכבודך כוכביה מדלקת,

איזה שקט,

איזו עיר,

עצובה.

ה"אור" הפרטי של אתר היה בעודו בחיו ה"אור"של החברה הישראלית - אלתרמן, שלא חשב פעמיים להביע את דעותיו בפומבי, היה הסנגור של החברה הישראלית וקיטרג נגד גורמים שונים בעיקר ב"טור השביעי", בו הביע את דעותיו על שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, על כלל האומות לאחר הידיעה על שואת יהדות אירופה, על השלטון הישראלי שקם בשנת 1948 והמשיך לעשות כן בסוגיות שונות.

חסרים היום אלתרמנים אינטיליגנטים וברי דעת, הכאב הפרטי של אתר שהוביל אותה אל מותה הטראגי הוא כאב של חברה שלמה שנתן אלתרמן סינגר עליה, אורות, אין כבר, אולי כמה ניצוצות, אבל ה"שיטה" הישראלית המושפעת מהגלובליזציה לביקורת החברה - הסאטירה, הפכה עם השנים לרדודה ונמוכה ברמה של בושה לאינטיליגנציה - לכן, אין מייחסים אליה חשיבות מן הצד הממסדי.

אלתרמן היה עמוד האש ולכן הוא זכה להתייחסות - הוא היה אוטוריטה בחיו, לכן הממסד נכון לענות לו ולסוגיותיו משום מקומו הרם והדרך שבה העיר והאיר את מצב האומה ומשום השפעתו על חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית.

אך כבר לצערינו, לא יחזור הניגון של אלתמן שנזנח לו לשווא, והדרך ... איננה בטוחה ואינה ברורה לנו עוד, אין סמכויות ציבוריות לא תלויות שישמשו נציגים - סנגורים לחברה הישראלית אשר פוקדים אותה משברים עד אין קץ.

ואותו עובר אורח - אותו הלך בשירתו של אלתרמן ימשיך להתהלך ולחפש עצמו במקומות לא לו, ולצערי נדמה כי לא ימצא את הדרך לעולם, אך אולי נוכל להפסיק לכת לרגע ולהביט על השביל - אולי השביל היוצא יוכל להתרחב מעט, ונוכל להביט ולראות את סיפה של הדרך הנכונה.

נולדתי 12 שנים לאחר מותו של אלתרמן, השנה חוגגים לו 100 שנים להולדתו, העיר תל אביב המזוהה כל כך עם אלתמן לא מפסיקה בהכנות ליום הולדתו המאה - ימי עיון רבים, הוצאות מחודשות של הספרים, מרצים בעלי שם מוזמנים להקריא משירתו ולהרצות על כתיבתו, היסטוריונים מספרים על התקופה ההירואית בה נכח אלתרמן, היסטוריה רצופת פאתוס - תקופה מהפכנית שהשינויים בה היו רציפים ומהירים. אלתרמן עצמו הוא ההסטוריון הבולט של התקופה, הוא אינו הסטוריון - חוקר אבל דרך הבעתו את המציאות לאורך השנים אנו יכולים ללמוד את ההסטוריה של המאה העשרים, מעליית הנאציזם ועד תקופת ה"נירמול" של החברה הישראלית בביתו הלאומי בארץ.

נתן אלתרמן נולד בוורשה - פולין בשנת 1910 ההסטוריה שעבר מלאה - מלחמת העולם הראשונה, המעבר בין השלטון הטורקי למנדט הבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, עליה לארץ ישראל, התיישבות בתל אביב ה"בורגנית" ממקימי העיר מבחינה אינטלקטואלית, מלחמת העולם השניה, תקופת המחתרות,התמודדות עם בעיית הפליטים היהודים לאחר המלחמה, כ"ט בנובמבר 1947 , הכרזת המדינה, מלחמת העצמאות, העליות הגדולות ממזרח וממערב, הנהגות הקיצוב, משפט אייכמן, מלחמת ששת הימים ומלמת ההתשה.

אלתרמן הוא ללא ספק הכותב של ההסטוריה שלנו.

הכרתי את שירתו ואת כתיבתו של נתן אלתרמן בגיל יחסית מאוחר - בסוף שנות העשרה לחיי, הוא השפיע עלי ועל דרך חשיבתי את העולם.

פעם, שאל אותי אדם שהכרתי, שאלה מפתיעה באמצע פגישה תמימה על כוס קפה - הוא שאל אותי לאיזה יום בהסטוריה הייתי חוזרת בתור עדי קאופמן - ללא מחשבה נוספת [ באופן מפתיע - כי אני נוטה לחשוב הרבה על שאלות כאלה ] עניתי בביטחון: הייתי רוצה לשבת ב"כסית" בשולחן שליד [ מוגזם לבקש בשולחנו שלו עצמו ] אלתרמן ביום הכ"ט בנובמבר 1947 ולשמוע את ההצבעה על עתיד ארץ ישראל מפלשינג מדאוס - ניו יורק, שני רגעים מרגשים של ישיבה בכסית בתקופה האלתרמנית המובהקת ורגע מכונן של רגש יהודי - ישראלי .

כנראה שעוד יש צורך בתחושה כזו ...

עדי

רומנטיקה של חג

תמיד לפני חגים משמעותיים אני מוצאת את עצמי מהרהרת בעולם בו אני חיה , כפי שיכולים הייתם לקרוא אני לא כל כך אופטימית לגבי עתיד דורינו ... אבל מרגע בו נושבות רוחות של חג האוירה משתנה מעט ואני מרגישה כאילו לא היו הדברים מעולם, תחושת אופטימיות עזה עוטופת אותי ואני מרגישה עצמי מסוגלת לכל - חזקה מכל, רוחות חדשות נושבות - הכל יסתדר.

ברגעים כאלה אני פתוחה לקבל ופתוחה גם לתת - אני מתרגשת מכל דבר שטותי ונראה לי שהעולם מציף אותי בתחושת התחדשות מלאה באהבה.

הכל קל עכשיו יותר, האנשים נראים לי טובים, כנראה שיצר האדם הוא טוב, הפרחים שהחלו את פריחתם בחג האביב קורצים אלי וממלאים אותי שמחה של צבע, יופי ועונג, אני מביטה על השמיים הכחולים המבשרים לי על בואם של ימים צלולים - רגועים מלאי אור ורוח חיים, אני אף מביטה על הציפורים בחצר בייתי אשר מחפשות מקור מים לאחר סיום הגשמים, הציפורים המצייצות שמזמרות לי בלחן מעודד ומעורר את שיר האביב.

כן, הכל נראה ורוד , שמשי, קליל, צבעוני - נראה שעטיפת החשכה של החורף יצאה לחופשה עד השנה הבאה, אני רגישה פתאום - או אולי נכון לומר, נוטה לרגישות, אני נוטה להתאהבות.

להתאהב - מילה כל כך פשוטה אבל כל כך בלתי אפשרית - בלתי מושגת , מילה מקיפה ומכילה כל ומצד שני כל כך לא ברורה. להתאהב = להיות מסוגלת לחשוב שמחר, ואולי אף היום, הכל יכול להיות טוב יותר. אני רואה את המחוות האנושיות סביבי ואני מלאה בגאווה -כן, אני חלק מהחברה הזו, אולי החברה הישראלית לא גרועה כל כך כפי שחשבתי? אולי זה לא קצה הקרחון? אולי שגיתי?

האנשויות של החברה הישראלית מודגשת תמיד בעיתות משבר - ימי מלחמה ומצור, ימי זיכרון וימי חסד - ימי החג הם ימי חסד, ימים בהם לא הייתי רוצה להשייך לחברה אחרת, ימים בהם אני רואה בעיני את הישראלי היפה, אותו אדם המוכן להוציא מעצמו למען האחר - ימים בהם מזמינים אנשים טובים אנשים שקשה להם ברוב ימות השנה לערב החג, ימים בהם אני עוברת בדרכי אל היציאה מהמרכול המלא בקופסאות אדירות מפוצצות עד אפס מקום בכל מצרך שניתן להעלות על הדעת - תרומה לאלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לקבל את החג בכבוד.

אני לא חושבת שיש חברה בעולם כמו החברה הישראלית בעיתות כאלה , אבל השאלה היא למה רק בזמנים אלו? למה רק בימי חג ? למה רק בעיתות לוחמה? החברה הישראלית לקחה הרבה מן המסורת היהודית של 5000 שנות ההיסטוריה היהודית, אחת החובות של האדם היהודי היא לתת גמילות חסדים, בהלכה קוראים לזה "מעשר" , עשירית מכל הכנסותיו לטובת אלה שאין להם, מצווה יפיפיה הממלאת אותי אושר במחשבותי עליה - כבר אז, מקדמת דנא, חשבה תרבות שהייתה מוקפת תרבויות חסרות ערכי אנוש, על ערך עליון למען קיומה של החברה, על מנת כי חברה תמשיך להתקיים בשושלות של דורות על כלל הציבור לתת יד לדבר, המענק של ה"מעשר" מבטיח את קיומה של הקבוצה משום ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אמירה כל כך נקיה, אמיתית, חמה, ללא "פוזות" אלא רצון אמיתי של החברה להמשיך את קיומה ולדאוג לפרטים שבה.

מתוך הערבות ההדדית צמחה התנועה הציונית, כמו שצמחה, ואחריה מדינת ישראל שהוכיחה שבזכות ההסכם הבין דורי בן מאות ואלפי השנים ניתן להקים מאפס מדינה מוקפת אוייבים, מדינה שהכל נרתמו על מנת להעמידה על רגליה ולהופכה לנס כלכלי בשנותיה הראשונות ולמעצמה כלכלית - טכנולוגית - רפואית - מחקרית בהווה.

הדבר היחיד המטריד אותי הוא - למה אנו מחכים לזמנים מסויימים על מנת להתאגד ו"לחתום" כל פעם מחדש על כתב הערבות שלנו? מדוע ההסכם הזה זקוק מידי פעם לרענון? למה אנחנו קהי חושים בהווה? אולי המציאות הגלובלית משפיעה עלינו בחיי היום יום ואנו זקוקים ל"תזכורת" לגבי הקיום שלנו כחברה עצמאית?

ישראל התברכה במוחות אנושיים מופלאים ובאנשים שליבם טוב ורחב באופן מוכח - יש לנו את כל המשאבים הדרושים על מנת להפוך לחברה מופתית, אין בי גזענות חלילה, אך לפני 5000 שנה היינו מוקפים חברות אשר השפעתן על החברה העברית - ארצישראלית- יהודית הייתה יכולה להיות קשה, משום המצב בחברות הסובבות נאלצו כבר מתקופת המקרא לחוקק חוקים אנושים - תרבותיים שהכל [ בתוך הקבוצה החברתית ] היו מחוייבים לה משום המציאות הקשה והברברית של החברות הסובבות.

אולי הגיע הזמן והחברה הישראלית תפסיק לרעות בשדות זרים ותמשיך מסורת של אלפי שנות עבריות - ישראליות - יהדות בתמיכה ועזרה הדדית אשר תוביל לא רק לחברה צודקת ונרתמת לאחר אלא גם לחברה איכותית, ברת דעת וטובה יותר.

אולי בכל זאת נוכל להיות אור לגויים, לאו דווקא מן הפאן של טובים יותר [ שנואשם בגזענות ] אלא אולי ממציאת הפתרון לחברה שתשלב התקדמות גלובלית עם ייחודיות ערכית - מוסרית.

חומר למחשבה.

תכניות ה"ריאליטי" והמרחק מהמציאות הריאלית

תכניות ה"מציאות" או כפי שהן מכונות "תכניות הריאליטי" תפסו בשנתיים האחרונות, לצערי הרב, את מרכז הבמה הבידורית בישראל של היום, אני לא מתיימרת לטעון את הטענה כי רק ישראל "הוכשה" מנחשי הריאליטי אלא התופעה הזו תפסה תאוצה והפכה היא לבעיה [ בעיני ] כלל עולמית - התרבות הגלובלית יצרה מפלצת.

"המפלצת" כפי שאני מכנה את התופעה מכונה כך משום העובדה כי תכניות המציאות אינן משקפות מציאות - הן משקפות מציאות הירואית או מציאות מזוייפת - המילה מציאות איבדה בדורינו את הממשות שלה, הניסיון לבדוק התמודדויות של אנשים במצבים מסויימים כשמצלמה נמצאת בקרבתם עשתה טרנספורמציה משמעותית מהתחום התיעודי - דוקומנטרי אל התחום הבידורי, כאשר ההעברה הזו מתקיימת חלים שינויים רבים בקונספט התיעודי אשר הופך את ה"תיעוד" לזיוף או כפי שאני רואה את הדברים - לבדיחה גרועה על חשבון המתועדים.
יצירה של סיטואציות יש מאין הופך את ה"ריאליטי" למציאות מתוזמרת היטב שבה מעורבים ומתערבים גורמים שונים, אין בה מן ה"אמת" ואין בה מן ה"ריאלי" - הצופים בתכנית אינם אלא הולכים שבי אחר דמויות ומצבים אשר בוימו ונערכו שוב ושוב - כלומר : זלזול אמיתי בקהל הצופים.

הכנסת תכניות מן הסוג הזה אל ה"קאנון" החברתי - תרבותי היא משמעותית מאוד ויש לשים לכך לב.
המשמעות שתכניות מן הסוג הזה - שצוחקות על בני אדם, של שמחה לאיד במצבים מביכים ובמצבים רגשיים קשים אומרת דבר מה על החברה שלנו - החברה הופכת אטומה יותר, הגבולות שלה רחבים יותר - נושאים שהם טאבו הופכים במציאות כזו לנחלת הכלל.
אני רוצה להתעכב על ה"שמחה לאיד" כי היא משמעותית מאוד בעיני - קהות החושים היא מצב בו אדם מאבד את הפרופורציות ההגיוניות שלו, כאשר אדם נהנה בראותו סבל של אדם אחר או לחילופין נהנה לראות כיצד טומנים פח לאדם אחר היא הפרעה שאני הייתי מכנה אותה, וגם כל גורם מושכל אחר, כסאדיזם!!!
אנחנו הפכנו לחברה סדיסטית, במלוא מובן המילה - גבולות בין טוב ורע מתערבבים לנו וההגיון הבריא הפסיק את קיומו במחשבתינו.
אנחנו חסרי רגש, חסרי פרופורציות, חסרי אנושיות.
זה קל לומר שזו תכנית בידורית ו"לסתום את הפה" לשכמותי , אבל אם זהו ההומור שלנו , ומדינה שלמה צופה בתכניות הללו - מה זה אומר עלינו?
רוב תכניות הבידור תמיד שילבו דבר מה שנוגע לטיפה אחת של דעת - געגועים אמיתיים תוקפים אותי עכשיו כאשר אני נזכרת בתרבות "תרבותית" שירשנו מהאמריקנים לעומת ה"תרבות" הנוכחית - היא תכניות הטריויה.
אני מאמינה שהרייטינג של תכניות הטריויה לא נופל מן הרייטינג של תכניות הריאליטי. היה בהן מחשבה - הומור - בידור ואנשים אהבו אותן , גם העובדה כי הן שודרו בשעות שיא בטלויזיה טרם לכך - אז, באותם הימים חשב הציבור שמנהלי התכניות מודעים לאינטיליגנציה של הצופים ומכבדים אותה , אולם , משנכנסו תכניות הריאליטי בזו אחר זו נדמה היה לי מאותו הרגע ממש שאני שייכת לחברת חסרי תרבות או בעלי מנת משכל נמוכה.
אני מרגישה שהזלזול בי הוא עצום ולא רק בי, גם בכלל האוכלוסיה הצופה בטלויזיה, משום כי בשעות השיא בני הערוצים המסחריים המרכזיים משודרות תכניות מן הסוג הזה - אין אלטרנטיבה.
קובעי הטעם החברתי או כפי שנהוג לכנותם קובעי דעת קהל [ כי זה מה שהם עושים - מה שהם בוחרים להציג ב 21:00 בערב יהפוך במהרה ל"רב מכר" או במושגי הטלויזיה לבעל נתוני רייטינג גבוהים מאוד] .
אותו קומץ "משתמש" בקהל הצופים - בשעה שהאחרונים זקוקים לבידור לאחר יומם הארוך ומוריד את רמת הבידור עד כאפס כדי למשוך צופים לבידור זול שלמרבה הצער "מוכר" והרבה- הוא יוצר מתח מדומה והופך את הקהל למשועבד.
לא ירחק היום וסיפור "בני האור" מול "בני החושך" יטה לטובת בני החושך בתרבות הריאליטי - זה עוד הקש האחרון, עד כה "זכו" בני האור בתרבות הריאליטי - אבל יומם של בני החושך יבוא .. כאשר הרוע ינצח - נוכל לומר שתרבות הריאליטי ממישה את כל מפלציותה! כאשר יטו הצופים אל עבר בני החושך ויצביעו עבורם נגיע אל סף התהום החברתי - חוסר היכולת לחוש לחלוטין את האמת הטהורה ואת האנושיות והנורמטיות שבני האדם אמורים להיות אמונים עליה.

כולי תקוה ש"תרבות" זו לא תצלח עוד ובני התמותה האנושיים יפסיקו לאכול בכפית הזהב של קובעי דעת הקהל המשועבדים לצרכים כלכליים, בני האנוש ירימו ראשם בגאווה ויביטו אל החשכה בעיניים אינטיליגנטיות וברות דעת.

החברה הישראלית עוד לא הייתה בשפל כזה - החברה שלנו מאבדת כל יום מאנושיותה - אנו רואים זאת כל בוקר כשאנו פותחים את העיתון ונדהמים לראות את הזוועות - הרגש אבד לנו , אנשים רוצחים את ילדיהם ונכדיהם ללא רחמים, ואל תגידו לי שחוסר הרחמים הזה לא מתקיים ב"תרבות" ה"נאורה" בתכניות ה"מציאות", המציאות היא שאנו עיוורים ועלינו לקום ולעשות דבר , לפני שיהיה מאוחר מידי!!!

לפרוץ מאה שערים

אולי ישמע מוזר לבחור שם כזה לבלוג בשנות האלפיים - אבל אולי דווקא היום, כשהעולם שלנו הופך למטורף יותר ויותר צריכים לפרוץ את הגבולות ולאמר משהו על המציאות, המציאות הנוראית אשר אנו חיים בתוכה, מציאות של כאוס מוחלט אשר יביא בסופו של דבר לכליונה של החברה הגלובלית ולכליונה של החברה הישארלית בפרט.

מציאות הריאליטי שהיא מציאות בתוך מציאות, מציאות דינאמית ולא טבעית אלא כזו שמישהו מתערב בה, ויוצר מצבים לא הגיוניים.

חוסר ההגיון, חוסר השליטה, הניתוק המוחלט מקו מחשבה מרחיק אותנו כל יום יותר ויותר מה"דעת", אנו מאבדים את עצמינו והדרך אל הדרדרות חברתית - חינוכית - מוסרית כבר החלה.

כשאני מנסה להביט , ממשקפיים של בחורה צעירה בשנים יחסית, על העבר - על חלומות הילדות שלי, על חלומות ושאיפות החברה שלתוכה גדלתי ועל המציאות העכשוית אני מוצאת פער בלתי אפשרי, בלתי נשלט- עוד כמה שנים החברה שלנו תהפוך לערימה של כוכבי תרבות ריאליטי שאין להם דבר מלבד תהילת רגע- חסרי מוסר, חסרי כישרון וחסרי חזון.

כן, אני יודעת, אסור להגיד "חזון" בשנות האלפיים, זו מילה שהס מלהזכיר, הרי כיצד, אחרי שעברנו את המאה העשרים - המאה המסעירה מלאת האידיולוגיה אנו צריכים לחזור אל המהפכנות הזו מחדש?

כאנשים חושבים, שמעוניינים בעתיד אמיתי עלינו לחשוב שוב על המציאות - עלינו להבין שזו אינה עוד אדוה בים אלא מצב שעלול למוטט את כל מה שנבנה כאן ב- 128 השנים האחרונות [ משנת 1881/2 - העליה הראשונה ] .

נושאים רבים מטרידים היום את מנוחתי - זו אינה קלישאה - זו מציאות ועלינו להתעורר מהחלום! לפני שיהיה מאוחר מידי...

הנושאים ישעלו כאן יהיו בתחומים מגוונים של החברה הישראלית בשילוב לאמנות ובהתייחס למציאות, כן, שוב המילה הזו מציאות מטורפת בה אנו חיים.