שיר לערב החג

שירה של תרצה אתר המוקדש לאביה - נתן אלתרמן, בשנה שלאחר מותו של המשורר המודרניסט הגדול, המשורר של "כוכבים בחוץ" משנת 1938, ספר שירה טראגי - רומנטי שאין אדם שלא ציטט ממנו בימי חיו, המשורר של "עיר היונה" משנת 1959 בעל השירה הישראלית במציאות הנוקבת והכותב הגדול של ה"טור השביעי" - אותו טור תמים לכאורה שביקר מידי שבוע את החברה הישראלית- הפוליטיקה- מצב האומה והיחסים עם התפוצות, טור שזכה להדים רבים וממשיך להקרא עד היום בעיניים נוצצות, טור ששחט פרות קדושות בקריצה ובחוכמה רבה, טור שהתכתב עם אנשים חושבים, כנראה שהיו כאן כמה כאלה ...

שיר לערב החג הוא אחד משיריה הטראגים של תרצה אתר, ביתו, חלק מגלריה לא קטנה של שירי עצב וערגה אל האב הדומיננטי - אלתרמן.

לעיתים נדמה שמקומה בחיי אלתרמן היה מקום רומנטי - יחסי אב - בת כמעט אדיפאליים, אתר המשיכה את המסורת של אביה והפכה לאחת הכותבות המשפיעות על התרבות העברית, היא ביקשה להשאר תחת הצל של האב הגדול - אב השירה, הפזמונאות, המחזאות והתירגום - היא ראתה את הצורך להעמיד את עצמה בצילו לא משום חוסר כשרון, לאתר היה כשרון כתיבה נדיר ואדיר, אך זו הייתה הצורה בה היא ביקשה להציג את עצמה ביחס אל אהובה ומקור הערצתה, המינוריות של אתר היא העוצמה שלה.

שיר לערב חג / תרצה אתר

כבר ערב,

האופק אדום ויגע,

אתה בוודאי לא שומע,

אתה בוודאי לא יודע,

שהערב

ערב חג.

כבר ערב,

העיר אורותיה הדליקה,

צמרות אשליה הסמיקה,

כן, חג יש בעיר ואני כאן,

מחכה

לצעדך.

עיר חמה ושוקקת

ריבועי זהביה מדלקת

ולפתע צמרותיה שמטה

כי אתה

לא איתה.

שוב ערב

סביב זיקוקים וירח

שטים על העיר ושמיה,

אולי רק אתה היודע

מה קרה כאן

ומתי...

כן, ערב

שיכור משמחה ומבכי

וכל נשמתי רק אליך

לדעת שאלה חייך

שעודך ...

שאולי...

כבר לילה,

העיר נרדמה על בניה,

בקרן ירח דומע

תלוי על כלונס מתנועע

נהם רוח

רחש חול.

כן, לילה,

השקט עגול ורוגע,

שלם ועמוק ויודע

את כל הדבים, כי עיניה

של העיר

אומרות הכל.

והעיר השותקת

לכבודך כוכביה מדלקת,

איזה שקט,

איזו עיר,

עצובה.

ה"אור" הפרטי של אתר היה בעודו בחיו ה"אור"של החברה הישראלית - אלתרמן, שלא חשב פעמיים להביע את דעותיו בפומבי, היה הסנגור של החברה הישראלית וקיטרג נגד גורמים שונים בעיקר ב"טור השביעי", בו הביע את דעותיו על שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, על כלל האומות לאחר הידיעה על שואת יהדות אירופה, על השלטון הישראלי שקם בשנת 1948 והמשיך לעשות כן בסוגיות שונות.

חסרים היום אלתרמנים אינטיליגנטים וברי דעת, הכאב הפרטי של אתר שהוביל אותה אל מותה הטראגי הוא כאב של חברה שלמה שנתן אלתרמן סינגר עליה, אורות, אין כבר, אולי כמה ניצוצות, אבל ה"שיטה" הישראלית המושפעת מהגלובליזציה לביקורת החברה - הסאטירה, הפכה עם השנים לרדודה ונמוכה ברמה של בושה לאינטיליגנציה - לכן, אין מייחסים אליה חשיבות מן הצד הממסדי.

אלתרמן היה עמוד האש ולכן הוא זכה להתייחסות - הוא היה אוטוריטה בחיו, לכן הממסד נכון לענות לו ולסוגיותיו משום מקומו הרם והדרך שבה העיר והאיר את מצב האומה ומשום השפעתו על חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית.

אך כבר לצערינו, לא יחזור הניגון של אלתמן שנזנח לו לשווא, והדרך ... איננה בטוחה ואינה ברורה לנו עוד, אין סמכויות ציבוריות לא תלויות שישמשו נציגים - סנגורים לחברה הישראלית אשר פוקדים אותה משברים עד אין קץ.

ואותו עובר אורח - אותו הלך בשירתו של אלתרמן ימשיך להתהלך ולחפש עצמו במקומות לא לו, ולצערי נדמה כי לא ימצא את הדרך לעולם, אך אולי נוכל להפסיק לכת לרגע ולהביט על השביל - אולי השביל היוצא יוכל להתרחב מעט, ונוכל להביט ולראות את סיפה של הדרך הנכונה.

נולדתי 12 שנים לאחר מותו של אלתרמן, השנה חוגגים לו 100 שנים להולדתו, העיר תל אביב המזוהה כל כך עם אלתמן לא מפסיקה בהכנות ליום הולדתו המאה - ימי עיון רבים, הוצאות מחודשות של הספרים, מרצים בעלי שם מוזמנים להקריא משירתו ולהרצות על כתיבתו, היסטוריונים מספרים על התקופה ההירואית בה נכח אלתרמן, היסטוריה רצופת פאתוס - תקופה מהפכנית שהשינויים בה היו רציפים ומהירים. אלתרמן עצמו הוא ההסטוריון הבולט של התקופה, הוא אינו הסטוריון - חוקר אבל דרך הבעתו את המציאות לאורך השנים אנו יכולים ללמוד את ההסטוריה של המאה העשרים, מעליית הנאציזם ועד תקופת ה"נירמול" של החברה הישראלית בביתו הלאומי בארץ.

נתן אלתרמן נולד בוורשה - פולין בשנת 1910 ההסטוריה שעבר מלאה - מלחמת העולם הראשונה, המעבר בין השלטון הטורקי למנדט הבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, עליה לארץ ישראל, התיישבות בתל אביב ה"בורגנית" ממקימי העיר מבחינה אינטלקטואלית, מלחמת העולם השניה, תקופת המחתרות,התמודדות עם בעיית הפליטים היהודים לאחר המלחמה, כ"ט בנובמבר 1947 , הכרזת המדינה, מלחמת העצמאות, העליות הגדולות ממזרח וממערב, הנהגות הקיצוב, משפט אייכמן, מלחמת ששת הימים ומלמת ההתשה.

אלתרמן הוא ללא ספק הכותב של ההסטוריה שלנו.

הכרתי את שירתו ואת כתיבתו של נתן אלתרמן בגיל יחסית מאוחר - בסוף שנות העשרה לחיי, הוא השפיע עלי ועל דרך חשיבתי את העולם.

פעם, שאל אותי אדם שהכרתי, שאלה מפתיעה באמצע פגישה תמימה על כוס קפה - הוא שאל אותי לאיזה יום בהסטוריה הייתי חוזרת בתור עדי קאופמן - ללא מחשבה נוספת [ באופן מפתיע - כי אני נוטה לחשוב הרבה על שאלות כאלה ] עניתי בביטחון: הייתי רוצה לשבת ב"כסית" בשולחן שליד [ מוגזם לבקש בשולחנו שלו עצמו ] אלתרמן ביום הכ"ט בנובמבר 1947 ולשמוע את ההצבעה על עתיד ארץ ישראל מפלשינג מדאוס - ניו יורק, שני רגעים מרגשים של ישיבה בכסית בתקופה האלתרמנית המובהקת ורגע מכונן של רגש יהודי - ישראלי .

כנראה שעוד יש צורך בתחושה כזו ...

עדי

רומנטיקה של חג

תמיד לפני חגים משמעותיים אני מוצאת את עצמי מהרהרת בעולם בו אני חיה , כפי שיכולים הייתם לקרוא אני לא כל כך אופטימית לגבי עתיד דורינו ... אבל מרגע בו נושבות רוחות של חג האוירה משתנה מעט ואני מרגישה כאילו לא היו הדברים מעולם, תחושת אופטימיות עזה עוטופת אותי ואני מרגישה עצמי מסוגלת לכל - חזקה מכל, רוחות חדשות נושבות - הכל יסתדר.

ברגעים כאלה אני פתוחה לקבל ופתוחה גם לתת - אני מתרגשת מכל דבר שטותי ונראה לי שהעולם מציף אותי בתחושת התחדשות מלאה באהבה.

הכל קל עכשיו יותר, האנשים נראים לי טובים, כנראה שיצר האדם הוא טוב, הפרחים שהחלו את פריחתם בחג האביב קורצים אלי וממלאים אותי שמחה של צבע, יופי ועונג, אני מביטה על השמיים הכחולים המבשרים לי על בואם של ימים צלולים - רגועים מלאי אור ורוח חיים, אני אף מביטה על הציפורים בחצר בייתי אשר מחפשות מקור מים לאחר סיום הגשמים, הציפורים המצייצות שמזמרות לי בלחן מעודד ומעורר את שיר האביב.

כן, הכל נראה ורוד , שמשי, קליל, צבעוני - נראה שעטיפת החשכה של החורף יצאה לחופשה עד השנה הבאה, אני רגישה פתאום - או אולי נכון לומר, נוטה לרגישות, אני נוטה להתאהבות.

להתאהב - מילה כל כך פשוטה אבל כל כך בלתי אפשרית - בלתי מושגת , מילה מקיפה ומכילה כל ומצד שני כל כך לא ברורה. להתאהב = להיות מסוגלת לחשוב שמחר, ואולי אף היום, הכל יכול להיות טוב יותר. אני רואה את המחוות האנושיות סביבי ואני מלאה בגאווה -כן, אני חלק מהחברה הזו, אולי החברה הישראלית לא גרועה כל כך כפי שחשבתי? אולי זה לא קצה הקרחון? אולי שגיתי?

האנשויות של החברה הישראלית מודגשת תמיד בעיתות משבר - ימי מלחמה ומצור, ימי זיכרון וימי חסד - ימי החג הם ימי חסד, ימים בהם לא הייתי רוצה להשייך לחברה אחרת, ימים בהם אני רואה בעיני את הישראלי היפה, אותו אדם המוכן להוציא מעצמו למען האחר - ימים בהם מזמינים אנשים טובים אנשים שקשה להם ברוב ימות השנה לערב החג, ימים בהם אני עוברת בדרכי אל היציאה מהמרכול המלא בקופסאות אדירות מפוצצות עד אפס מקום בכל מצרך שניתן להעלות על הדעת - תרומה לאלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לקבל את החג בכבוד.

אני לא חושבת שיש חברה בעולם כמו החברה הישראלית בעיתות כאלה , אבל השאלה היא למה רק בזמנים אלו? למה רק בימי חג ? למה רק בעיתות לוחמה? החברה הישראלית לקחה הרבה מן המסורת היהודית של 5000 שנות ההיסטוריה היהודית, אחת החובות של האדם היהודי היא לתת גמילות חסדים, בהלכה קוראים לזה "מעשר" , עשירית מכל הכנסותיו לטובת אלה שאין להם, מצווה יפיפיה הממלאת אותי אושר במחשבותי עליה - כבר אז, מקדמת דנא, חשבה תרבות שהייתה מוקפת תרבויות חסרות ערכי אנוש, על ערך עליון למען קיומה של החברה, על מנת כי חברה תמשיך להתקיים בשושלות של דורות על כלל הציבור לתת יד לדבר, המענק של ה"מעשר" מבטיח את קיומה של הקבוצה משום ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אמירה כל כך נקיה, אמיתית, חמה, ללא "פוזות" אלא רצון אמיתי של החברה להמשיך את קיומה ולדאוג לפרטים שבה.

מתוך הערבות ההדדית צמחה התנועה הציונית, כמו שצמחה, ואחריה מדינת ישראל שהוכיחה שבזכות ההסכם הבין דורי בן מאות ואלפי השנים ניתן להקים מאפס מדינה מוקפת אוייבים, מדינה שהכל נרתמו על מנת להעמידה על רגליה ולהופכה לנס כלכלי בשנותיה הראשונות ולמעצמה כלכלית - טכנולוגית - רפואית - מחקרית בהווה.

הדבר היחיד המטריד אותי הוא - למה אנו מחכים לזמנים מסויימים על מנת להתאגד ו"לחתום" כל פעם מחדש על כתב הערבות שלנו? מדוע ההסכם הזה זקוק מידי פעם לרענון? למה אנחנו קהי חושים בהווה? אולי המציאות הגלובלית משפיעה עלינו בחיי היום יום ואנו זקוקים ל"תזכורת" לגבי הקיום שלנו כחברה עצמאית?

ישראל התברכה במוחות אנושיים מופלאים ובאנשים שליבם טוב ורחב באופן מוכח - יש לנו את כל המשאבים הדרושים על מנת להפוך לחברה מופתית, אין בי גזענות חלילה, אך לפני 5000 שנה היינו מוקפים חברות אשר השפעתן על החברה העברית - ארצישראלית- יהודית הייתה יכולה להיות קשה, משום המצב בחברות הסובבות נאלצו כבר מתקופת המקרא לחוקק חוקים אנושים - תרבותיים שהכל [ בתוך הקבוצה החברתית ] היו מחוייבים לה משום המציאות הקשה והברברית של החברות הסובבות.

אולי הגיע הזמן והחברה הישראלית תפסיק לרעות בשדות זרים ותמשיך מסורת של אלפי שנות עבריות - ישראליות - יהדות בתמיכה ועזרה הדדית אשר תוביל לא רק לחברה צודקת ונרתמת לאחר אלא גם לחברה איכותית, ברת דעת וטובה יותר.

אולי בכל זאת נוכל להיות אור לגויים, לאו דווקא מן הפאן של טובים יותר [ שנואשם בגזענות ] אלא אולי ממציאת הפתרון לחברה שתשלב התקדמות גלובלית עם ייחודיות ערכית - מוסרית.

חומר למחשבה.