רומנטיקה של חג

תמיד לפני חגים משמעותיים אני מוצאת את עצמי מהרהרת בעולם בו אני חיה , כפי שיכולים הייתם לקרוא אני לא כל כך אופטימית לגבי עתיד דורינו ... אבל מרגע בו נושבות רוחות של חג האוירה משתנה מעט ואני מרגישה כאילו לא היו הדברים מעולם, תחושת אופטימיות עזה עוטופת אותי ואני מרגישה עצמי מסוגלת לכל - חזקה מכל, רוחות חדשות נושבות - הכל יסתדר.

ברגעים כאלה אני פתוחה לקבל ופתוחה גם לתת - אני מתרגשת מכל דבר שטותי ונראה לי שהעולם מציף אותי בתחושת התחדשות מלאה באהבה.

הכל קל עכשיו יותר, האנשים נראים לי טובים, כנראה שיצר האדם הוא טוב, הפרחים שהחלו את פריחתם בחג האביב קורצים אלי וממלאים אותי שמחה של צבע, יופי ועונג, אני מביטה על השמיים הכחולים המבשרים לי על בואם של ימים צלולים - רגועים מלאי אור ורוח חיים, אני אף מביטה על הציפורים בחצר בייתי אשר מחפשות מקור מים לאחר סיום הגשמים, הציפורים המצייצות שמזמרות לי בלחן מעודד ומעורר את שיר האביב.

כן, הכל נראה ורוד , שמשי, קליל, צבעוני - נראה שעטיפת החשכה של החורף יצאה לחופשה עד השנה הבאה, אני רגישה פתאום - או אולי נכון לומר, נוטה לרגישות, אני נוטה להתאהבות.

להתאהב - מילה כל כך פשוטה אבל כל כך בלתי אפשרית - בלתי מושגת , מילה מקיפה ומכילה כל ומצד שני כל כך לא ברורה. להתאהב = להיות מסוגלת לחשוב שמחר, ואולי אף היום, הכל יכול להיות טוב יותר. אני רואה את המחוות האנושיות סביבי ואני מלאה בגאווה -כן, אני חלק מהחברה הזו, אולי החברה הישראלית לא גרועה כל כך כפי שחשבתי? אולי זה לא קצה הקרחון? אולי שגיתי?

האנשויות של החברה הישראלית מודגשת תמיד בעיתות משבר - ימי מלחמה ומצור, ימי זיכרון וימי חסד - ימי החג הם ימי חסד, ימים בהם לא הייתי רוצה להשייך לחברה אחרת, ימים בהם אני רואה בעיני את הישראלי היפה, אותו אדם המוכן להוציא מעצמו למען האחר - ימים בהם מזמינים אנשים טובים אנשים שקשה להם ברוב ימות השנה לערב החג, ימים בהם אני עוברת בדרכי אל היציאה מהמרכול המלא בקופסאות אדירות מפוצצות עד אפס מקום בכל מצרך שניתן להעלות על הדעת - תרומה לאלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לקבל את החג בכבוד.

אני לא חושבת שיש חברה בעולם כמו החברה הישראלית בעיתות כאלה , אבל השאלה היא למה רק בזמנים אלו? למה רק בימי חג ? למה רק בעיתות לוחמה? החברה הישראלית לקחה הרבה מן המסורת היהודית של 5000 שנות ההיסטוריה היהודית, אחת החובות של האדם היהודי היא לתת גמילות חסדים, בהלכה קוראים לזה "מעשר" , עשירית מכל הכנסותיו לטובת אלה שאין להם, מצווה יפיפיה הממלאת אותי אושר במחשבותי עליה - כבר אז, מקדמת דנא, חשבה תרבות שהייתה מוקפת תרבויות חסרות ערכי אנוש, על ערך עליון למען קיומה של החברה, על מנת כי חברה תמשיך להתקיים בשושלות של דורות על כלל הציבור לתת יד לדבר, המענק של ה"מעשר" מבטיח את קיומה של הקבוצה משום ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אמירה כל כך נקיה, אמיתית, חמה, ללא "פוזות" אלא רצון אמיתי של החברה להמשיך את קיומה ולדאוג לפרטים שבה.

מתוך הערבות ההדדית צמחה התנועה הציונית, כמו שצמחה, ואחריה מדינת ישראל שהוכיחה שבזכות ההסכם הבין דורי בן מאות ואלפי השנים ניתן להקים מאפס מדינה מוקפת אוייבים, מדינה שהכל נרתמו על מנת להעמידה על רגליה ולהופכה לנס כלכלי בשנותיה הראשונות ולמעצמה כלכלית - טכנולוגית - רפואית - מחקרית בהווה.

הדבר היחיד המטריד אותי הוא - למה אנו מחכים לזמנים מסויימים על מנת להתאגד ו"לחתום" כל פעם מחדש על כתב הערבות שלנו? מדוע ההסכם הזה זקוק מידי פעם לרענון? למה אנחנו קהי חושים בהווה? אולי המציאות הגלובלית משפיעה עלינו בחיי היום יום ואנו זקוקים ל"תזכורת" לגבי הקיום שלנו כחברה עצמאית?

ישראל התברכה במוחות אנושיים מופלאים ובאנשים שליבם טוב ורחב באופן מוכח - יש לנו את כל המשאבים הדרושים על מנת להפוך לחברה מופתית, אין בי גזענות חלילה, אך לפני 5000 שנה היינו מוקפים חברות אשר השפעתן על החברה העברית - ארצישראלית- יהודית הייתה יכולה להיות קשה, משום המצב בחברות הסובבות נאלצו כבר מתקופת המקרא לחוקק חוקים אנושים - תרבותיים שהכל [ בתוך הקבוצה החברתית ] היו מחוייבים לה משום המציאות הקשה והברברית של החברות הסובבות.

אולי הגיע הזמן והחברה הישראלית תפסיק לרעות בשדות זרים ותמשיך מסורת של אלפי שנות עבריות - ישראליות - יהדות בתמיכה ועזרה הדדית אשר תוביל לא רק לחברה צודקת ונרתמת לאחר אלא גם לחברה איכותית, ברת דעת וטובה יותר.

אולי בכל זאת נוכל להיות אור לגויים, לאו דווקא מן הפאן של טובים יותר [ שנואשם בגזענות ] אלא אולי ממציאת הפתרון לחברה שתשלב התקדמות גלובלית עם ייחודיות ערכית - מוסרית.

חומר למחשבה.